המחאה ושברה
המחאה החברתית נפחה את נשמתה כבר ביום לידתה. המחאה החברתית לא הייתה מחאה כלל, היא ביקשה צדק חברתי, הורדת יוקר המחיה, בניית דיור ציבורי ועוד כהנה וכהנה. אלו היו סיסמאות חלולות. וכל זמן שנותרו כך, סיסמאות חסרות תוכן, נהר הציבור הישראלי בהמוניו אל הכיכרות. והציבור הגיע משום שהסיסמאות הבלתי מחייבות סיפקו לו מכנה משותף רחב למצוקותיו. בחיקה החמים של המחאה יכלו, אפוא, לדור כולם, ימין ושמאל ומרכז, מעמד ביניים ונמוך וגם גבוה, תושבי ערים ופריפריה, יהודים וערבים, חרדים ודתיים וחילונים. כל אחד מהם ראה במחאה מזור למצוקותיו. החרדי לעוניו, תושב הפריפריה לבידודו, המובטל למקום עבודתו, מעמד הביניים למחיר דירתו והמעמד הגבוה לרגשי האשם שלו. כך אפשרה המחאה את הבלתי אפשרי – לקבץ המונים מכל קצוות הארץ, בעלי אינטרסים שונים, חלקם מנוגדים, לאפשר להם למחות על הכל, אך מבלי לומר דבר. מאות אלפים אכן הגיעו, הניפו כרזות, קראו סיסמאות ואפילו הפנו אצבע מאשימה. כלפי מי? עד כאן! אמרו מנהיגי המחאה, אנחנו לא רוצים לעסוק בפוליטיקה. וכשלא עוסקים במעשיהם של הפוליטיקאים אלא בזהותם של האמנים שיופיעו בהפגנות, מתרחב המכנה המשותף ומתחמם חיקה של המחאה וההמונים המשיכו לזרום לכיכרות. רבים חשבו כי מה שהיה לא יהיה עוד. שרוח חזקה תבוא על הארץ ותשטוף את הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, תזעזע ותכריע אותה. ואולם המכנה המשותף הרחב לא נותר משותף זמן רב. ביום בו הקים ביבי את ועדת טרכטנברג, ביום ההוא, נגזר גורלה של המחאה. ביום בו נדרשו מנהיגיה לפרוט את הסיסמאות לנושאים קונקרטיים, ביום ההוא, מתה המחאה. ביום בו נאלצו המוחים לנקוט עמדה בנושא השוויון בנטל, ביום ההוא, נגוזה המחאה. אט אט החלו רבים לצאת מחיקה המתקרר והמתכווץ של המחאה. החרדים והערבים, שחוק השוויון בנטל מאיים לפגוע בהם; המעמד הנמוך, שנאלץ לשלם את מחיר סבסוד גני הילדים לתושבי המרכז באמצעות העלאת המע"מ, מחירי הסיגריות והבירה ("אין ארוחות חינם"); הימניים, שחששו ששינוי סדרי עדיפויות יפגע בהשקעות מעבר לקו הירוק; תושבי הפריפריה, שחששו שבנייה נרחבת במרכז תעמיק את בידודם; המובטלים וחסרי הדיור, שמצבם רק המשיך להידרדר; והמעמד הגבוה? זה כבר הספיק למרק את רגשי האשם שלו. כך נותרו אלפים בודדים, תושבי תל אביב והמרכז, חלקם פוליטיקאים חדשים שהתכוונו לרכוב על גל המחאה (וטעו במועד) ואחרים שעדיין מקווים להוזלת דמי השכירות בתל אביב...
כך מתה מחאה שלא ברור כלל אם נולדה.
הרצל חסון
